אחות - מגיעה לך במה לזרוח!

זאת השנה השלישית שאני מלווה את הכנס של ה"עמותה לסיעוד אונקולוגי" וזה זכות אדירה.

לפני שלוש שנים התקשרה אליי שושי צ'חנובר המפיקה המדהימה (ששמעה עליי המלצות מאבא שלי איתו עבדה פעמים רבות) וביקשה ממני להצטרף אליה לפרוייקט של ליווי הרצאות של אחיות אונקולוגיות.

באופן כללי התחום הזה של דברים רפואיים ובטח ובטח אונקולוגיה (הלוא היא אחד השמות הגדולים ל"סרטן") מרתיע, מפחיד ולא עושה המון חשק להתעסק בו, אלא שאז הכרתי את ליוויה ואת האחיות המסורות ומשנות המציאות הלוא הן האחיות האונקולוגיות, המטולוגיות והפליאטיביות. נשים שיום יום מגיעות לעבודה כדי לטפל, לעזור, להקל, לתמוך, לסייע ולשפר את המציאות של מי שבצער רב קיבל את "הבשורה הארורה" על "המחלה".

המילה "סרטן" היא כנראה אחת המילים הכי מאיימות שאנחנו נתקלים בהן ביומיום. רבים מאיתנו, יותר מידי מכירים מישהי/ו שקיבלו את "הבשורה" במעגל הקרוב שלהם.

האחיות שהכרתי הן אלו שנמצאות שם כדי לתמוך בכל דרך אפשרית ואחרי תחושת ההערכה העצומה לעשייה היומיומית גיליתי שהן חלק ממהפכה עצומה שקוראת וכולנו היינו מעדיפים להימנע ממנה אלא שתחום הטיפול במחלת הסרטן מהווה לא פחות ממהפכה במערכת הרפואית וזו מהפכה שמונעת משילוב של אמפתיה, יכולת התבוננות, קידמה טכנולוגית, צורך גובר ושיתוף פעולה בין כל הגורמים המעורבים מהעולם העסקי,הגורמים הבירוקרטים (מערכת הבריאות) והצוותים המטפלים, החולים (=מתמודדים ושורדים) ובני משפחותיהם.

במהפכה הזו יש שינוי של שפה, גישות טיפוליות, "מערכות" זאת אומרת אנשים שעובדים יחד ולומדים לעבוד יחד בתנאים של עולם משתנה שבו ה-מכנה ה-משותף הוא אחד, יחיד וחשוב - אנושיות.

המרצות שאימנתי הן כולן אחיות סיעודיות והנושאים נעים מסוגי טיפול חדשים וחדשניים ושאלות מקצועיות כמו "הידרציה ודה-הידרציה" (מתן נוזלים לחולים הנוטים למות), דרך הבדלים בין הגישה של רופאים לגישה של האחיות בנוגע למצבים שונים בהם "הימצאות בני משפחה בהחייאה של ילדם", גישה כלפי הארכת חיים וסוף חיים, התייחסות למוות ולשיחות "סוף החיים", איך מדברים על מיניות עם מתבגרים חולי סרטן ושינויים מערכתיים משני מציאות (מתן תרופות, שינוי מבנה פיזי המשפיע על כל מי שמגיע למחלקה) ועוד שלל נושאים ותחומים.

לפעמים שואלים אותי "איך אתה יכול לאמן מרצות בתחום שאתה לא מבין בו?"

זה בדיוק המקום שבו בני אדם הם בני אדם. מי שמכיר אותי יודע שאני אדם מאוד סקרן שמאמין בנוכחות ובשיח עם אנשים בגובה העיניים.

בעבודה שלי עם מרצה אני רואה את הדמות שהיא מביאה ושומע את הסיפור שיש לה לספר ומנסה כמיטב יכולתי לחבר ולהעצים את השניים.

ולאורך השנים צברתי ניסיון בזה בחוויות כמו:

- המשפחה שלי: אבא שלי פסיכיאטר שבהרצאות והסדנאות שלו הסתובבתי עוד כילד ואימא שלי עבדה כפסיכולוגית ועוד שלל יזמויות חברתיות ככה שבארוחות הייתי שומע סיפורים על יוזמות חדשות ועל מקרים שונים של מטופלים (בלי שמות כמובן).

- למדתי בצופים קתימב"ה, בלימודי קולנוע משחק מול מצלמה ובימוי.

- ראיתי המון הרצאות וסרטונים על תחומים שונים ומגוונים.

- הייתי חלק מהצוות של TEDx & TEDMED.

- אימא שלי חולה במחלה סופנית אחרת ולצערי נחשפתי גם שם למילים גדולות ומאיימות.

- ראיתי הרבה "האנטומיה של גריי", "האוס", "ER" וסרטים ותוכניות על עולם הרפואה.

- לימדתי בנוער שוחר מדע, גם שם הנחתי הרבה משתתפים בהכנה להרצאות קצרות ועל הדרך פגשתי חוקרים צעירים ולמדתי מהם על המחקרים שהם מתעסקים בהם על דברים שהם לגמרי מהעתיד.

- העברתי כבר הרבה מאוד סדנאות והרצאות ופגשתי סוגים שונים של קהלים בתחומים שונים.

כל אלה איפשרו לי לפתח את הכלי והמתנה של יכולת התבוננות והדרכה שרואה את הבן/בת אדם ועוזרת לו/לה לזרוח.

ליוויה וקרן שהן אחיות במקצוע וגם מי שמובילות את העמותה ואת שלל האירועים שלה (20 בשנה האחרונה) בהם הכנס הזה שהוא השיא של השנה כבר שנתיים (מאז שהן עברו למודל שבו הן יוצרות את הכנס של עצמן) עוזרות גם לי מאוד.

זו תחושה מאוד מעצימה ומספקת לדעת שיש לי את היכולת וההזדמנות לתת לאחיות והאחים האלה תחושת העצמה שהסיפור שלהן בעל ערך לציבור רחב יותר.

לעזור להן להתגבר על החשש והפחד מלעמוד על הבמה ולספר את הסיפור של העשייה שלהן.

היות וזו השנה השלישית כבר ברור לנו שיש איזשהי מחזוריות במפגשי ההכנה. בהתחלה הן לא אוהבות אותי (בלשון המעטה) וכועסות שאין סיכוי שהן יצליחו ב 4:30 דקות להעביר את כל המחקר שלהן ואז אנחנו מתחילים לעבוד והן עולות אחת אחת לבמה ומציגות פרזנטציה, בשלב הזה אני מזהה כל אחת וכל סיפור, נותן הערות ומבקש מהן לקחת את ההערות ואת כל מה שהן הכינו מבעוד מועד ולעלות לסיבוב שני בלי שום דבר מזה, פשוט לעלות ולספר את הסיפור שלהן, ואז הן רואות ומרגישות כמה זה שונה וכמה הן יכולות לצבור ביטחון ו-לזרוח.

עצם העובדה שבחדר יש מרצות קולגות מאפשר לי להסתובב אליהן ולבקש מהן את הפידבק האישי ובעיקר המקצועי שלהן (האם יש חידוש, האם יש ערך לכן כנשות מקצוע בסיפור ובתוכן של ההרצאה?).

זה באמת תהליך נפלא ואני מברך על הזכות ואתמול אחרי שנתיים שבהן הכנתי אותן ולא יכולתי להגיע סוף כל סוף נכחתי באירוע וראיתי את התוצאה. זה היה מרגש מאוד ומרשים מאוד.

והכי יפה בעיניי זה שהן לוקחות את ההזדמנות להתכנס יחד, להיפגש ולומר אחת לשניה תודה על החלק של כל אחת ואחד (פרט או ארגון) שביחד יוצרים את הקהילה הזו.

אני עושה את זה כי זה ממלא אותי בתחושה שיש מי שמזהה אותי ומאפשר לי לתת לאחרות את המתנה שלי.

זה גם משתלם לי וזה מדהים להגיע לכנס, חלל מלא באנשים מדהימות ומדהימים ולשמוע שנתתי לאחרות ואחרים כלים לחיים. שאיפשרתי להם להכיר ביופי שהם ושהם חיים היום עם המסוגלות שעזרתי להן לפתח בתחום הזה של "עמידה מול קהל" ו"storytelling".

ומילה על הצד הכספי של זה, העמותה לא מגייסת תרומות אלא מתקיימת על בסיס שיתופי פעולה עם חברות פארמה.

בדרך כלל לא פשוט לי עם החברות האלה אבל במקרה הזה הן עושות חיל וצדק לביטוי "Social corpoarte responsability" (=אחריות תאגידית). בזכות ההשקעה של החברות שמביאות את עצמן לחשיפה נוספת בצורה מכבדת ולא מנקרת עיניים ולא גוזלים תשומת לב בכוח, העמותה מסוגלת להרים אירועים ברמה מקצועית ומכבדת מאוד ולתת העשרה מקצועית לנשות ואנשי המקצוע שברוב הימים הם אלה שפחות מקבלים את ההכרה על היכולות האדירות שהם מביאות ומביאים ליישום בכל מפגש עם מטופל/ת ובני משפחתם.

זו הזדמנות שבה הן בעצמן יוצרות להן במה נוספת לשתף עוד מהידע והניסיון שלהן/ם.

בשנה האחרונה הן קיימו 20 אירועים קהילתיים בהם נפגשו והכירו, למדו והעשירו את עצמן ועל הדרך עושות מהפכה במעמד האחיות בקרב עצמן ומערכת הבריאות בישראל.

תנו להן כפיים - מגיע להן.

ולי נותר רק לומר ולהכיר תודה גדולה על ההזדמנות להיות חלק בזה גם השנה.